אין נוהגים ללבוש בגדי שחורים עבור המת במשך השנה הראשונה, זהו מנהג שהביאו מחוץ לארץ והוא מנהג הגויים "ובחוקותיהם לא תלכו, ולא תעשו כמעשיהם". בקונטרס היחיאלי ובכמה מקומות בזוהר מובא: שכל הלובש שחור עבור הניפטר, אפילו חתיכה קטנה כסימן ואפילו שהמת היה צדיק, המת נימצא בצרה גדולה עד שיסירו החיים מהם את הבד השחור, כיון שיש לו צער מזה ואין לו מנוחה.

יש הבדל עצום בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, ארץ ישראל היא חלק השם, וחוץ לארץ לשבעים שרים. ויש להיזהר מאוד שלא להלביש למת שום מלבוש שחור בתוך התכריכים (התכריכים כידוע לבנים וכן הטלית המכסה את המת), הבגד השחור מעורר את הדינים על הניפטר ומעורר עליו קטרוגים. שאין לך צער יותר גדול לעם ישראל מחורבן בית המקדש, והיה מן הראוי ללבוש על כך שחורים כל ימינו.

מובא מעשה ב"אהבת חיים": כשנפטר הרב בן ציון גירון ז''ל בא' אלול תרע''ח, חשבו אנשי ביתו ללבוש שחורים כמנהג הבאים מחוץ לארץ, ובאותו הלילה בא הרב בן ציון הנזכר בחלום לבתו צפורה שהיתה אשת חיל, ואמר לה: אל תתפרו מלבושים שחורים ואל תלבשו שחורים כי יש לו צער גדול מזה, תקומי בבוקר ותגידי לאמא שאף אחד מכם לא יעשה דבר כזה. ואף המטפחת שמכסה את ראשה גם כן לא תהיה שחורהץ. זה היה בליל שבת וכן בא הניפטר בחלום שוב גם בליל מוצאי שבת ואמר שוב לבתו צפורה, גם הבגדים השחורים שיש לכם בתיבה אל תלבשום, ולא תגרמו לי צע רב, ועל יד שלא תלבשו שחורים גם אני אהיה שמח.

הדבר הנכון הוא לעשות תיקונים לנפטר, כי אנחנו לא יודעים באיזה מצב נמצא הניפטר בעולם האמת, חוץ מהסימן שנתנו לנו חכמינו זכרונם לברכה: אם הניפטר מתגלה לאחד מקרוביו בחלום, כשהוא לבוש יפה ובפנים שוחקות - זה סימן שנימצא במנוחתו.

אם זכה ומת בתורה ושם טוב, ולא לובשים עבורו שחורים, אז נשמתו מתקבלת במיני זמר ושירה וכמה כיתות של מלאכים קדושים מכריזים לפניון: תנו כבוד לצדיק הזה, וכן יוצאים מגן עדן כיתות כיתות של צדיקים לקבל את פניו בשמחה.