רוח אדם מת החודרת אל גוף אדם חי, בדרך כלל מחמת מעשה שאינו הגון שעשה והגדיש את הסאה, ונדבקת בו.

נתמקד במעשים נאמנים אשר התרחשו בדורות האחרונים. ואפתח תחילה במעשה ששמעו אוזני בהרצאה שמסרתי בשכונת עיר גנים שבירושלים סמוך לראש השנה האחרון שנת תשנ"ט. במהלך ההרצאה ביקשה אחת הנוכחות את רשות הדיבור ושאלה אם ידוע הסבר לתופעה מדהימה שראתה. וזה סיפורה: כאשר התארחה בשבת בבית קרובי בעלה, השתטחה לפתע בעלת הבית על המיטה, ועיניה התגלגלו בחוריהן בצורה שהפחידה את כל הנוכחים. קולה השתנה והתעבה מעט, והיא התחילה לדבר במבטא ערבי כבד. בתוך דבריה היא העלתה שמות של מספר פריטים שנעלמו, וציינה בדיוק רב היכן הם נמצאים. כאשר בין הדברים אמרה לאורחת שהנעל הלבנה שנעלמה נמצאת מתחת המטה. וכדבריה כן היה. מרוב פחד, האורחת נעמדה ליד דלת היציאה, מתכוננת לברוח בעת הצורך. והנה בעל הבית הגיע ופתח בהתנצלות על אשר לא הודיע קדם לכן לאורחים שמידי פעם קורה לרעייתו מקרה זה, וחולף. ואכן לאחר זמן קצר התאוששה האשה, קמה, וחזרה לתפקד כרגיל כאשר איננה יודעת ואיננה זוכרת דבר מאשר אירע לה. עד כאן סיפרה אותה מאזינה אשר עד לאותה הרצאה לא ידעה דבר על תופעת הדיבוק.

הרב הצדיק המפורסם רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל אשר כתב את אשר שמע ממורו ורבו הגאון הצדיק רבי אליהו דושינצר ז"ל איש צדיק וקדוש אשר לאחר שנפטר התבטא ה"חזון איש" אודותיו כי היה מל"ו צדיקים, וזו לשון הרב שלום שבדרון בספר לב אליהו עמ' 32: וכך אמר לי מורי ורבי הרב אליהו דושניצר: "סיפור זה אתם יכולים וגם כדאי לספר ברבים. ואתם יכולים להקדים, כי אני סיפרתי לכם אותו בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון הנודע בישראל מורינו הרב רבי אלעזר משה ז"ל מפינסק. והרי אתם מכירים אותי, שאינני משקר חס ושלום וגם אינני מגזים ולא מוסיף כלל בזה, רק חוזר מילה במילה כפי מה ששמעתי מפי הגאון ר' אלעזר משה הנ"ל.

וזה סיפור המעשה: איש היה בעיר קלם, סוחר ובר אוריין - בן תורה, ושמו ר' נטע. והיתה לו בת יחידה אותה השיא לבחור, בן ישיבה מופלג ותלמיד חכם. ונתן להם האב נדוניה של כמה אלפי רובל, וכן כמה שנים להיות סמוכים על שולחנו. וכך ישב החתן ועסק בתורה כמה שנים. כשנשלם הזמן המדובר, וירד הזוג מעל שולחנו, התחילה הבת לטעון במה נתפרנס? הבעל ענה לה שאינו יכול להפרד מהתורה ולעסוק במסחר, ולהשליך כל תורתו לים... עד שהאשה הציעה עצה ואמרה: אנו נקח את כסף הנדוניה ונפתח בית מסחר, ואני אעמוד שם כל היום, חוץ משעתיים ביום שאתה תעמוד, ושאר השעות תוכל להמשיך וללמוד תורתך כמו עד עתה... הלה הסכים ועשו כן. והנה בשלשת החודשים הראשונים אומנם נהג כך, אבל אחרי זה נהיה מהשעתיים - ארבע שעות, ואחר כך שמונה עד ששקע כולו במסחר... ולא היה לו זמן אפילו לפתוח גמרא... ויהי היום, ובמוצאי שבת קודש אחרי חצות לילה, ובחוץ ירד שלג גדול בסופה וסערה. אני מספר כלשונו וכצורתו כפי ששמעתי מפי מורי ורבי ז"ל. יצאה האשה לחוץ לשפוך חבית של מים לא נקיים, והנה חזרה וכאילו נחנקת ואינה יכולה לדבר... בעלה רץ מיד והבהיל רופא לביתו, ולא ידע מה לעשות, וכן למחרת הלך איתה ודרש ברופאים רבים, וגם נסעו לעיר וינה, אך ללא הועיל. והתחילו לדבר בעיירה: אולי זה דיבוק...

ונסעו לעיר שטוצ'ין, הואיל ושם היה מקובל אחד ושמו רבי מנדל ז"ל, אשר אליו היו נוסעים בענינים כאלו. כשבאו לפניו הוא שאל את הדיבוק איזה דבר, ושמעו קול עונה. בזמן שהדיבוק מדבר, בטן החולה מתרומם, אבל השפתים אינן מתנענעות והקול יוצא. ואז נבהלו כל השומעים, ויאמרו: אהה! הנה הדיבוק...

אבל הצדיק ר' מנדל אמר, שאיננו יודע עדיין אם כן הוא, ולכן שאל אותו: מי הולך אתך, כלומר: עם הנפש המגולגלת? ויאמר: "חמשה מלאכי חבלה". וישאל אותו: מה שמם? ויאמר לו: כך וכך... אז אמר ר' מנדל כי נכון אמר, וזהו דיבוק אמיתי. והתחיל לשאול אותו שאלות, כגון מי הוא וכו'. וענה לו, כי היה חי לפני כמה עשרות שנים, אינני זוכר בדיוק כמה אמר, והיה בחור בבריסק, ואחר כך נסע לאפריקה, וחברים קילקלו אותו שם, ועבר על כל התורה כולה. ופעם אחת נסע בעגלה ונפל ממנה ונהרג. וכך הוא כבר מתגלגל והולך בעולם עד עכשיו.

שאל אותו ר' מנדל: למה לא עשית תשובה קודם מיתתך? וענה לו: כי מתוך הפחד והבהלה בעת נפילתו מהעגלה שכח להרהר בתשובה.

אח"כ שאל אותו: מה יש לך ולאשה הזאת כי גרמת לה יסורים נוראים כל כך?

והתחיל לצחוק בקול, ואמר: אמה של אשה צעירה זו ואמו של בעלה ששתיהן כבר נפטרו לעולמן התאמצו בבקשה למעלה בשמים, שאני אכנס בה ואגרום לה היסורין, כי לולא זאת לא תהיה לה תקומה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא מפני שלקחה את בעלה מעסק התורה!

כיון ששמעו כך, אמר ר' מנדל לבעל שיבטיח לחזור לתורה, והבטיח, ור' נטע הבטיח כמו כן ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הבחור הדיבוק, וגם תרם סכום של נרות להדליק בבית הכנסת עבורו.

אחר כך קיבץ ר' מנדל בחדרו מנין של עשרה אנשים לומר תהלים, והוא עמד מאחוריהם ואמר מה שאמר. ואת האשה הושיב על כסא באמצע החדר, ופתאום התגלגלה מעל הכסא, נפלה על הארץ ויצא קול אדיר ממנה: "שמע ישראל" וכו'. אחר כך נפקעה צפורן הזרת מידה אחת, וגם נופצה זכוכית החלון ונשתתקה...

עד כאן סיפר לי מורי ורבי הרב אליהו הכהן דושניצר. וכפל עוד הפעם דבריו ואמר: יכולים אתם לספר מעשה זה בשמי, ושאתם מכירים אותי שלא אשקר חס ושלום, וגם אינני מגזים, רק מסרתי לכם בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון ר' אלעזר משה ז"ל. והוסיף מורי ורבי ז"ל ואמר: בזמן האחרון שמעתי שהזוג הנ"ל, שהם כבר זקנים באים בימים, באו לארץ ישראל וגרים בתל אביב, ויש להם כאן משפחה גדולה בנים ונכדים. גם אתם מכירים אותם, אבל לא אגיד לכם שמם, כי זה יוכל להזיק להם לשידוכים... ונסעתי במוצאי שבת קודש מפתח תקוה לתל אביב וישבתי בביתם והם בעצמם סיפרו לי כל המעשה כמו ששמעתי מהגאון רבי אלעזר משה, וכמו שמסרתי לכם.

ומוסיף ר' שלום וכותב, כי שמע את העובדה גם מרבי אליהו לופיאן, אשר שמע זאת מפי ר' נטע אבי האשה בקלם, על יד גדר החצר של התלמוד תורה. ורבי אליהו הוסיף, כי היה הדיבוק צועק לפעמים אצל ר' מנדל שם בקולי קולות ופחדים נוראים, שכל השומעים היו נפחדים ומזדעזעים, והיה אומר שמלאכי החבלה מחכים שיצא מגופה של האשה ויקרעוהו לגזרים. כי אין רשות למלאכי חבלה לגעת בנפש הרשע, כל זמן שהוא נמצא בתוך גוף חי. ואחרי עבור כמה רגעים היה מתחיל לדבר דברי ליצנות ונבול פה באופן מגואל, עד שכל השומעים היו סותמים את אזניהם שלא לשמוע את דברי הנבלה. ושאלו אותו: היתכן?! מלפני כמה רגעים צעקת בפחדים גדולים "הצילו!" וכעת אתה מדבר דברי נבלה וליצנות?! ויען להם בזה הלשון: "תדעו, כי אם אין עושין תשובה, ואין נעשים נקיים מהחטא, אזי הנפש למעלה מתאוה לרע כמו שהיתה למטה..." אלו היו דברי הדיבוק.

ומסיים ר' שלום ואומר, כי מרן רבי אליהו ז"ל אמר, כי מעובדה זו ניתן ללמוד על כח התאוה הנורא והאיום. שהרי אפילו פחד פחדים של חמשה מלאכי חבלה שראה אותם, ונפחד מהם כל כך, ואף על פי כן אינו יכול להתאפק מלהוציא תאוותו מהכח אל הפועל לדבר דברי נבלה וליצנות שהורגל בהם בחייו, השם ישמרנו ויצילנו מן החטא.

ועוד מעשה אשר אירע בזמן ה"חפץ חיים" בשנת תרס"ט 1909 וכפי שהיה נוהג הגאון הצדיק רבי אלחנן וסרמן לספר מידי שנה בשנה בחג הפורים, את אשר ראו עיניו.

ואלו דבריו כלשונם: "על הדרך מאיישישאק לוילנא, שני מיל מאיישישאק, יש כפר הנקרא סטרלצי וסמוך לו כפר פאסלי, ושם גר יהודי ושמו נחום. והנה, בשנת תרס"ט, יום חמישי ד' אדר, בא נחום עם בתו בת ה-14 לראדין אל החפץ חיים. בתו היתה חולנית, והאב אמר שיש בה דיבוק. דהיינו שנכנס לתוכה איזה רוח של אדם שכבר נפטר. וסיפר לי האב, כיצד נכנסה הרוח לתוך בתו. וכך אמר לי: אחר חנוכה בחודש טבת דהיינו בערך לפני כחודשיים, נפל אצלנו סוס ומת ברפת. תיכף בשומענו זאת יצאנו, אנשי הבית בבהלה, וגם בתי זאת יצאה. בחזרתה מהרפת היתה מכוסה בזיעה ונכנסה אל הבית ושתתה מים קרים... ומהעת ההיא חלתה. בתחילה היה אוחזה לפעמים התכווצות חזקה, ואז היתה נופלת כאבן דומם בלא שום הרגשים. וכשזה היה קורה לה לא ידעה כלום מהנעשה עמה, רק שהיתה בלא כח בגלל היסורים. אחר כך היה נשמע ממנה קול מנגן, ואחר כך היה מדבר. והגיד לי הקול, איך שהיתה אותה רוח שנכנסה בבתי נערה בת 12 אצל הורים זקנים, ומצבה הרע הביאה לזה, שתמיר דתה. והיא היתה אז בעיר קטנה, וילדי ישראל היו רצים אחריה וקוראים אותה משומדת, והלכה עם נוכרים שונאי ישראל וחנקה שני ילדים מישראל. וחמש שנים אחרי זה, כשהיתה בת 17 שנה מתה, ודנוה בבית דין של מעלה. הסבירה לי הרוח, כיצד היא מתגלגלת בעולם מאותה עת והמשיכה הרוח ואמרה לי, שבתחילה אחר פטירתה נכנסה הרוח שלה לתוך הצלם של קברה. אחר כך ניתצו את הצלם ונכנסה לאילן. וקיצצו את האילן... ולבסוף נכנסה לתוך אבן, שהיתה מונחת ברפת, שהסוס עמד שם. והסוס נגע באבן ותיכף מת... ומהסוס נכנסה לתוך כוס המים... והוסיפה הרוח ואמרה: בעת שכולכם נכנסתם במרוצה לרפת ראיתי את כולכם. וגם אותה, היינו בתך ראיתי, ובכלל לא רציתי להסתכל עליה. ועוד אמרה שבפסח שנה זו ימלאו 5 שנים מעת שמתה, וישארו עוד 10 שנים. ושאלתי אותה: אבל מה יש לך מילדתי? והשיבה לי הרוח בקול עצב מאוד: ר' נחום, אתה לא יודע שרע לי?! והמשכתי לשאול: לך רע כי את חוטאת, אבל מה אשמה בתי?! והשיבה: היא, גם כן חוטאת! והוספתי לשאול: במה? והשיבה לי: ילדה כזאת, כשהיא שותה מים צריכה לברך. אם היא היתה מברכת, לא הייתי יכולה להכנס אליה! כל זה סיפר האב נחום לרבי אלחנן. ועל השתלשלות המאורעות בראדין למחרת הגעתו של האב מספר ר' אלחנן: בערב שבת קודש למדתי עם הרב ר' נפתלי טרופ, והרב יוסף קולער הרב מפונוביז' בעליה שלומדים שם קדשים. בעוד אנו לומדים, והנה בא החפץ חיים ובקש מאיתנו, שנלך לראות את הילדה, שנכנסה בה הרוח. עשינו כמצוות רבינו, והלכנו שלושתנו לבית ר' יצחק צבי השמש. בבואנו לשם היו שם אנשים רבים... שאלתי אותה ר' אלחנן את הרוח: מי אתם? והשיבה: אדם. והמשכתי לשאול: ומאין אתם? והשיבה: מן הרפש... אז הפסיקה הרוח לדבר, או שר' אלחנן הפסיק לשאול.

בליל שבת קודש היו נוכחים אצל הנערה רבי אליהו דושניצר ורבי ירוחם. יותר מאוחר סיפר לי רבי אליהו מה שדיברו עם הרוח. ר' אליהו שאל את הרוח: מי הם הממונים עליך? והשיבה: שדים. ושאל: מה שמם? והשיבה: לשם מה צריך אתה לדעת זאת? והוסיפה ואמרה: בעת שאני נכנסת לאיזה חפץ או לאיזה גוף, אני נסתרת כמו במקום מקלט, והרודפים ממתינים לי, ותיכף כשאני יוצאת הם חובטים ומכים אותי ומגרשים אותי החוצה. וגם סיפר לי רבי אליהו, שבעת שהקול היה מדבר הביטו כולם בתוך פיה וראו, שלשונה אינו מתנועע בכח עצמו אלא כמו על ידי כח אחר. והרב ר' אפרים אהרן גולדברג ממונאלישאק שלמד אז בראדין העיד לפני, ששמע בעצמו איך ששאל ר' אליהו דושניצר את הרוח: הלא הרשעים יש להם מנוחה בשבת קודש באותו העולם, ומדוע אין לך מנוחה? והשיבה: שכל מי ששבת בשבת קודש בזה העולם, יש לו מנוחה גם שם בשבת קודש. וכל מי שלא שמר את שבת קודש בזה העולם גם שם אין לו מנוחה. וממשיך ר' אלחנן: בקשתי שבעת שתחל הרוח לדבר יודיעו לי. ובשבת קודש אחה"צ הודיעו לי, שכעת היא מדברת, ותיכף הלכתי לשם. שאלתי את הרוח: את יודעת מי זה החפץ חיים? השיבה לי: אני יודעת, הוא תנא גדול! ושאלתי אותה: אם הוא יבקשך לצאת מהחולה, האם תצייתי לו? והשיבה: אני אציית. ואמרתי לה: באמת הוא מבקש ממך לצאת. והשיבה: אני אצא. שאלתי: מתי תצאי? השיבה: היום בערב. שאלתיה: לאחר שתצאי מהחולה, האם לא תשובי להכנס אליה? והשיבה בזו הלשון: אם יאמרו אחרי "קדיש" לא אכנס שוב. אך אם לא יאמרו אחרי "קדיש" אכנס שוב, ואם לא אליה אז אכנס לאחותה. והמשכתי לשאול: מי יאמר אחריך "קדיש"? והיא ענתה: שני רבנים. והבנו שהיא מתכוונת לשני אברכים מכולל קדשים. שאלתיה: למשך כמה זמן יאמרו אחריך "קדיש"? והשיבה: שבוע. ושאלה: מאיזה מקום אצא מגוף החולה? ולא ידעתי מה להשיבה. ואמרו לי האנשים העומדים שם: "תאמר לה שתצא דרך האצבע הקטנה". וכך אמרתי לה... ובתוך כך ניסה בחור אחד גם כן לשאול, והשיבה: אתך אינני מדברת. ובעת שהתפללנו ערבית במוצאי שבת קודש, אחר קריאת "שמע" באמצע הברכה "אמת ואמונה", נכנסו אנשים והודיעו, שכעת היא יצאה. ובעת יציאתה עמדו שם שלושה אנשים, וכך היה המעשה: הנערה החולנית החלה לצעוק "כאן כואב לי", ואחר כך: "הכתף כואב לי", ואחר כך: "הזרוע כואב לי"... ואחר כך התנפחה פיסת היד, ואחר כך האצבע הקטנה... ואחר כך שמעו קול נפץ בזגוגית החלון, וראו ששברה החלון לצאת החוצה. כל זה אירע בבית ר' פאלק המלמד... ובאשר בעת האחרונה היה תוקפה ההתכווצות אחת לכמה שעות, המתינו אחר כך עד יום ראשון בערב, כמעט מעת לעת, וכשראו שאינה סובלת יותר מהמחלה, והיא ממש ככל האנשים, אז נסע אביה עמה לביתה. אחר כל זה ציוה החפץ חיים לעשות מנין בעלייה בה למדו קודשים, וגם החפץ חיים התפלל עמנו. כשסיימנו את התפילה למדו משניות עבורה. והרב אליהו דושניצר והרב גרשון מסלאנט אמרו "קדיש" עבורה כל השבוע עד קריאת המגילה.

ועוד עובדות עליהן מעיד המקובל הצדיק רבי יהודה פתיה ז"ל בספרו "מנחת יהודה" עמ' 341: "עוד בשנת תרס"ז, בחזרתי מעיר הקודש ירושלים ת"ו, באה אלי רימה בת פרחה, והיה בה רוח הנקרא יצחק בן כתון, והוא רשע ואהב זימה, ועם הארץ גמור. ויגעתי עמו כמה שנים, ולא יצא. ועודנו עד שנה זו שהיא שנת התרצ"ג, בתוך רימה הנזכרת. וסימא את שתי עיניה רחמנא ליצלן. עוד בשנת תרע"א בחודש אלול, נכנס רוח בבחור אחד, הנקרא אפרים בן נסים חנגיל ז"ל, והיה מצער אותו מאוד. ודרשו אביו ואמו בפליל ישמעאל, ולא הועיל.

והיה הרוח מקלל את הפליל ואת אלהיו, והיכה את הפליל על לחיו. והיה הרוח צועק במרה, הוציאו את הטמא הזה מעלי, כי אינני יכול לסבול לראות את הנכרים הטמאים האלו. רק רחמו עלי וקראו אלי את יהודה, ואני שומע לכל אשר יצווה עלי, כי הוא יתקן אותי. ובאו אלי אביו ואמו וכל קרוביו. ובבואי לביתו, ראיתיו שהוא מושכב על מטתו, וגלגלי עיניו עולים למעלה, ואינו שפוי בדעתו, והרוח מדבר בגרונו. ואמרתי לרוח, מה שמך, ולא רצה להגיד לי שמו. ואחר כמה יחודים אמר, שהוא אפרים בן עאבד נצר אללה פירוש שמר-יה ואמו אסתר, אשר הם היו דרים בשכנותינו והוא בבית שאני דר בו עכשיו. והוא לא נשא אשה, וימת בן ארבעים שנה. וסיבת גלגולו היתה, כי מלאכתו היתה מחמר ומוליך סחורות לכפרים. ופעם אחת הוליך אשה אחת להשתטח על מצבת אדוננו יחזקאל הנביא, עם שיירה גדולה. והוא עיכב עצמו באחורי השיירה, ועיקם את הדרך, והפחידה במיתה אם צעוק תצעק, ואנס אותה. ולהיות היא אשת חיל, אסרה את עצמה על בעלה, ונתגרשה מאתו. ואחר כמה שנים, נפלה לו קטטה עם חמרים ישמעאלים, ובעת שהיה מוליך סחורה לכפר בעקובא, נתקבצו עליו ולא הניחו שום סימן על קברו. ועזבו את חמוריו ומשאם נטושים בדרך, ולא לקחו מהם מאומה. ולבסוף הלך שאול אחיו, ולקח את העזבון, ולא החזיר לבעלים מאומה. גם לא חיפש על גווייתו. גם לקח את כל המעות, ואת כל אשר לו בבית, ולא שילם לנושים בו מאומה. גם לא עשה לו שום נחת רוח כדרך הנוהגים לעשות למתים בתוך השנים-עשר חודש. ולפי שנצטער מאוד על זה, לכך גרם לו מכשולים רבים, ואיבד את כל הונו, ולבסוף נפטר בענין רע וחולי קשה מאוד. ודע, כי במקום שאני קבור, שם קבורים גם כן יהודים אחרים. וזה לי שבע-עשרה שנים משנהרגתי.

שאלתי לרוח, האם לא שב בתשובה בעת שנהרג. אמר לי, כי נבהל מאוד, ולא עלה על דעתו לעשות תשובה, ובפרט שהוא עם הארץ, שאינו חושש לתשובה. גם לא הניח ציצית ותפילין כל ימיו, רק שלוש פעמים בלבד. גם לא היה מתפלל, כי אם ביום הכפורים בלבד. ולא זו תחילת ביאתי לעולם, כי תחילת ביאתי היתה באיש אחד מילדי צפת ת"ו, הנקרא שלמה בן יחזקאל. ולפי שהרביתי לחטוא, לכן נגזר עלי להתגלגל בדומם צומח חי ומדבר. ובהיותי מגולגל ברימון אחד, נזדמן שאותו רימון קנה אותו איש זקן וחסיד הנקרא שמעון, ואכלו בסעודת שבת, ובירך עליו בורא פרי העץ, ושהחיינו, ועל ידי כך נתקנתי. ואחר כך נתגלגלתי בעיר איזמיר, באיש אחד הנקרא חיים, אבל לא הוצרך להתגלגל בחי בלתי מדבר כמו שגזרו עליו, יען כי שמעון הזקן, העלה אותו שתי מדרגות, מן הצומח אל חי המדבר. כמבואר בשער הגלגולים הקדמה כ"ב דף כ"ב ע"ב, יעו"ש. והיה האיש ההוא, חומד לאכול חלב. כי שמע מאנשים בורים, שהחלב מבריא מאוד. והיה מתיך את החלב, ואוכלו בפני עצמו. ובסוף ימיו עלה לירושלים ת"ו, ושם נסגר יומו. אחר כך נתגלגל בי, אני אפרים, יליד בבל. ולא תקנתי מאומה, אלא הוספתי עוון על עווני, וקלקול על קלקולי. ומעת פטירת שלמה הנזכר לעיל, עד הזמן הזה, יש ארבע-מאות וחמישים שנה מעלה מטה. ובכל זה הזמן, היתה הנפש מתגלגלת ממקום למקום בענין זה. ואחרי פטירתי, באו עלי חמישה ושלושים מלאכי חבלה, והיו מלקין אותי בכל יום חמש-עשרה שעות. ותשע שעות הנשארים מהיום, היו מוליכין אותי למדבר שמם, מלא נחשים ועקרבים, והיו נושכים את בשרי ואוכלים אותו, ואחר כך אחזור להחיות. ונמשך חשבון זה ארבע שנים. ואחר ארבע השנים האלו, היו דנים אותי בגיהנם חמש-עשרה שעות. ושאר היום היו מורידין אותי תוך בור עמוק מאוד, חושך אפילה. וסותמין את פי הבור באבן גדולה, ועומדין על האבן. וענין זה היה מתמיד והולך, עד זמן שנתנו לי רשות ליכנס בזה הבחור, לפי שיש בידו חטאת נעורים. כי בהיותו קטן, הלך עם אביו לכפר בעקובא. ותלש ביום השבת מאותו האילן ולא נתנו לי רשות ליכנס בו על היותו קטן. אבל עכשיו, היתה לי שליטה עליו מסיבה אחרת, ונתנו לי רשות ליכנס בו. ונכנסתי בו בערב, בעת שהיה מתקוטט עם אמו על סעודת הערב. ונכנסתי מקדקודו, והרגיש כאילו דקירת מחט עבה של שק נכנס בקדקודו, והתחלתי לצער אותו את הצער הזה שאתה רואה. ועתה הנני מבקש ממעלתך, לתקן אותי למען השם. שאלתי לרוח: האם שמע או ראה או ידע מענין נתן העזתי. האם נכנס לגיהנם, או עודנו בכף הקלע. אמר לי: לא ראיתי בעיני. רק זה תשעה חודשים בהיותי בתוך הבור, שמעתי קול המולה גדולה כמו שמחת חתן וכלה. ושאלתי את פי הממונים עלי: מה קול זה ההמולה. ואמרו לי, כי נתן העזתי היום נגמר דינו מכף הקלע, ועכשיו הוא הולך לגיהנם. בתוך דברים אלו, הגישה לו אמו בשר צלי לאכול. ובעת שנטל חתיכה אחת לאכול, אמר ליושבים, הביטו וראו איך בחתיכה פלונית מגולגלת אשה זקנה בת שמונים ושבע שנים, מסיבת שהיתה סורקת שיער ראשה בחצר, נגד הפתח הפתוח לרשות הרבים. כלומר, שאף על פי שהיתה הולכת תמיד בכיסוי ראש, אך היות שבעת סירוק שערה לא היתה מקפידה שהעוברים ברחוב לא יראו את שיער ראשה, לפיכך התגלגלה גם בחתיכת הרימון שבקערה השניה, מגולגלת בת אחת. גם בצפור זה היושב על ענף האילן שמצד הימין, מגולגלת בו ריבה אחת, בהיותה בת שלושה ימים. וכל זה אני רואה בעיני, ותמה אני עליכם איך אינכם רואים. ולכן, צריך שאחד מכם יברך על חתיכות אלו בכונה, וכל העומדים יענו אמן כדי לתקנם. וכן עשינו כדבריו. אמרתי לרוח, האם תבחר לצאת בשופי ובנחת, או בהכרח וחרפה ובוז. כי על כל פנים, צריך אתה לצאת היום הזה. ואם תקשה לצאת, אני מוציאך בעל כרחך, וקולר שמות הקדושים והשבועות, תלוי על צוארך. אמר לי: הן, אעשה כדבריך, כי גם אני רצוני לצאת. אמנם לא אצא, כי אם בשעה שתים-עשרה ושליש כעת הכנסי בו. אמרתי לו, מן הנמנע הוא זה, יען כי היום הזה הוא ערב שבת וערב ראש השנה, וצריכין אנחנו לעסוק בצרכי שבת וצרכי ראש השנה, ואי אפשר להתעכב אצלך. יותר טוב לצאת עתה שהוא זמן עליית הנשמות לגן עדן, כדי שתזכה לעלות עם הנשמות. השיב הרוח, כל השבת הוא קדש, ואוכל לעלות בכל עת שארצה. והתחלתי להכריחו על ידי היחודים. וצעק בקול מר ואמר, אם כן, אצא בשעה אחת-עשרה וחצי מהיום. אמרתי לו: גם זה לא אוכל שאת, אלא עכשיו תצא. אמר לי: אם כן, לך קנה צרכי שבת, ושוב אלי בשעה שמינית, וירחם ה' ונראה מה נעשה. אמרתי לו: אם כן, אין לך שום רשות להזיק את אפרים או לעלפו עד שובי אליך, והודה לי בזה. וחזרתי אצלו בשעה שמינית, והתחלתי ליחד עליו, ותקעתי אצל אוזנו שנים-עשר קולות. והרעים הרוח וצעק ואמר: רצוני לצאת בלא הכרח. אמרתי לו, מאיזה אבר אתה יוצא? אמר לי: מעיניו. וגערתי בו שלא יצא מעיניו, יען כי ביציאתו הוא מסמא את עיניו. אמר לי: אם כן, אצא מפיו. וגערתי בו. אצא משיניו, ולא אעקור לו רק את המלתעת שאצא בדרך שם, וגערתי בו. אמר לי: אם כן, מאיזה אבר רצונך לצאת? אמרתי לו: מאצבע קטנה של רגל שמאלית, מבין הצפורן לבשר. השיב: כי זהו צער גדול אלי לצאת מסיום הגוף, שהוא מקום אחיזת הקליפה ומקום טמא. והכרחתי אותו ביחודים ובהשבעות, ובגזירת נח"ש (נדוי חרם שמיתה), שלא יצא כי אם מאצבע הקטנה של רגל שמאלית, ולא יזיקו בשום אבר, אפילו באותה אצבע הקטנה שהוא יוצא ממנה. ולא יכנס עוד בשום אחד מישראל, ולא יזיק לשום אחד מישראל. ונתרעם מאוד ואמר: כי איך אפשר שלא יעקור, או לפחות יבטל את אצבע הקטנה שיוצא ממנה. והוצרכתי לדבר עמו בלשון רכה, כדי שלא יצא בכעס ויזיקהו. ואמרתי לו: כי כפי הנראה שנשמתך היא גדולה מאוד, רק מסיבת העוונות הוכרחה להתגלגל. ואתה עניו וביישן, ואוהב את התורה, ומוקיר רבנן. והואיל וכן, אין רצוני להזיק לבחור זה כלל. כדי שלא תכנס בכלל מ"ש רז"ל (זוהר שמות קיח). נשמות הרשעים, הם הם מזיקי עולם, ותהיה גם אתה כאחד מהם. אז נכנע הרוח, והשיב: דבריך טובים ונכונים מאוד, ואני מזומן להכריח את עצמי, ולהתגבר על מידתי, שלא אזיקנו כלל. אבל על כל פנים, ישאר חולה חמישה-עשר ימים, ואחר כך יבריא. אמרתי לו: ענין זה לא יתכן להיות, יען כי ימים אלו הם נשגבים ויקרים מאוד, ורובי המצוות תלויים בהם. שהם ראש השנה ושבת, ותקיעה, ועשרת ימי תשובה, ויום הכפורים, וסוכה ולולב, והושענא רבא וסיום התורה, ואתה גורם להפריעו מכל אלו המצוות. וגם ממצוות ציצית ותפילין, ומן התפילה, וזה מוקש לנפשך בעולם הנשמות. אמר, כי זה צער גדול הוא לי, אם לא אעשה לו מאומה רע. אמרתי לו: ראוי לך לסבול הצער הזה, לכבוד הקב"ה ולכבוד מצוותיו. אמר הרוח, אוי לי, אם אעשה כדבריך. אבל מוכרח אני לסבול כל זה, לכבוד הקב"ה. ובתוך דברים אלו אמר הרוח: עתה הגיעה שעה עשירית מהיום, ואני רוצה לצאת. בבקשה ממך שתלמוד, כדי שתצא נפשי מתוך דברי תורה, ותיתקן. והתחלתי ללמוד מזמור "יענך ה' ביום צרה" וכו' תהלים כ', ב'. "יושב בסתר עליון" וכו' צ"א, א'[. "בקראי ענני" וכו' ד', ב'. אלפא ביתא שם אפרים בן אסתר. "דברי ענות גברו מני" וכו' ס"ה, ד', עד "קדוש היכלך", "מרכבת יחזקאל", "מי-אל כמוך" וכו' מיכה ז' י"ח, אדרא רבא מן: פתח רבי שמעון ואמר ווי מאן דאושיט וכו', עד סוף י"ג תיקוני דיקנא. זוהר ויקהל דף רי"ט ע"ב מן רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו יתבי וכו', עד הקיצו ורננו שוכני עפר. פיטום הקטורת, שמע ישראל. אנא בכח וכו', ואחר כך אמרתי: יהי רצון וכו' הכתובה לעיל בישעיה סימן ל'. ובהיותי לומד, אמר הרוח, הרי אני יוצא. ואמר שלום עליכם, ויצא, לפי דבריו, מהבחור, ולא עשה לו מאומה רע. ותיכף ישב הנפגע, וחזרה דעתו עליו, כי לא הרגיש מכל הנעשה בו. ותמה ואמר, על מה קבוצת האנשים והנשים האלה פה? ועל מה אבי ואמי בוכים? אמרו לו: אין דבר, כי נתעלף מעט מזער ובאו לבקרו. ותיכף נתפזרו אותם האנשים, וילכו איש לדרכו. וניגשו אביו ואמו ונשקוהו. ואמר להם, תהילות לאל, שאין בו מאומה רע. ואני כבר הזמנתי קמיע לנפגע, לנושאו עליו אחר יציאת הרוח, כמ"ש האר"י ז"ל. וכן אמר הרוח קודם צאתו, כי הממונים אשר עליו אומרים, שצריך להזמין לאפרים קמיע, ולכתוב בו ארבעה שמות הנודעים לך, ותתלה אותו בצוארו. אמנם, לפי דעתי, שיערתי, שלא יצא הרוח מהבחור, רק ערום הערים ונחבא בגופו. יען, כי לא עשה הנפגע שום תנועה בגופו או ברגליו כנהוג. אבל העלמתי עין, והראיתי את עצמי כאילו גם אני סובר שיצא הרוח לגמרי. יען, כי נטה היום לערוב, וצריך לילך לבית הכנסת. וגם כדי להטעות את הרוח, שיסבור שאנחנו מאמינים שיצא. ועל ידי כך יזהר להסתיר את עצמו בכל יכולתו, ולא יזיק את הנער לפחות בשני ימים של ראש השנה, ואחר כך ירחם ה'. והנה אחרי שני הימים של ראש השנה, התחיל הנער לחלות מעט מעט, עד שגילה הרוח את עצמו בשבת שובה, והתחיל לעלפו. ובליל מוצאי שבת ערב יום הכפורים, הלכתי אצלו. ואמרתי לו: הוי משקר ומהתל, איך אמרת שיצאת בערב ראש השנה, ואתה נתעלמת בגוף הנער? ואמר לי, כי כבר הוא יצא בערב ראש השנה. אך לפי שיצא קודם זמן השעה שנכנס בה, מפני זה חזר ונכנס (אלו דברי שגעון), והוא מוכן ומזומן לצאת במוצאי יום הכפורים. ושאל מאביו של הנער, שיסבב ארבעה תרנגולים על ראש אפרים, ולשחוט אותם כנהוג. ולא רצה הרוח שיפחתו מארבעה תרנגולים, גם לא רצה לומר הטעם. ואולי שרצה לסבב שלושה לשלושת גלגולים שלו, ואחד לבחור. וכאשר הביאו הארבעה תרנגולים לפניו, תפש אותם בידו ואמר, כי בזה התרנגול מגולגל בו נפש אחד, וחילה פני שאני אשחוט אותו, ולברך עליו על השחיטה ועל כיסוי הדם (כי אני הכותב מוסמך בשחיטת התרנגולים משנת התרמ"ב), וכן עשיתי. והרוח קיים את דיבורו, כי במוצאי יום הכפורים, כאשר הלך הבחור אל בית הכנסת (של משה דהאן) הרגיל להתפלל שם, סיפרו לי האנשים שהיו מתפללים שם, כי אפרים הנזכר נתעלף בעת תפילת הנעילה, וצעק הרוח על האנשים המתפללים בהיכל ההוא, שיצאו מההיכל. והצבור מקצתם יצאו, ומקצתם לא יצאו, כי רצו לראות. ואמר להם הרוח, אם לא יתרחקו מאצלו, הוא יגלה לפני הקהל את כל עוונותם, ואז כולם ברחו מאצלו) כי היה חס עליהם לעמוד אצלו, פן יפגע בהם בעת צאתו ויוזקו. וצעק על התוקע ואמר לו, שיכוון עליו בעת שיתקע. ובעת התקיעה, אמר הרוח לצבור: כי עתה ירד מלאך מ''ט לקבל התפילות והתקיעות של כל ישראל, ואני הנני יוצא עמו, כדי שאכנס לגן עדן. וצעק הבחור צעקות גדולות, מרוב כאב רגלו. והיכה את רגלו השמאלית על הרצפה הכאות נמרצות וחזקות מאוד. ואחר כך יצא הרוח לגמרי, וישב הבחור שלם בדעתו ובגופו. אמנם לא היה יכול ללכת מרוב כאב רגלו, וישאוהו ויביאוהו לבית, ובבוקר נעשה בריא ושלם. עד כאן.

המבקש לדעת פרטים הנוגעים לארחותיהן של הרוחות ושל הממונים עליהם, ובית דין של מעלה וכו', יעיין בספר "מנחת יהודה" בענין הרוח רוזה מעמ' 841 והלאה.

קטעים מתוך עדותו של רבי חיים ויטאל זצ"ל תלמיד האר"י הקדוש:

המקרה ארע בשנת שנ"ט 1609, כשהרוח נכנס בבתו של רבי רפאל ענף מדמשק. רבי חיים הגיע למקום בליל שבת קודש, והוא מספר באריכות על השתלשלות המאורעות. אנו נתבונן רק בכמה משפטים מתוך עדותו: "וישאלוהו (את הרוח): מי אתה? ויאמר: אני הוא חכם פיסו, ולמה לא הדלקתם זולת ב' נרות כמנהג, והיה לכם להדליק נרות הרבה, לכבוד המלאכים ונשמות הצדיקים שבאים עמי ללוותי לשמור אותי... הנה אינני כשאר רוחות, כי אני חכם וצדיק, ולא באתי כי אם על חטא קל שנשאר לי לתקן, וגם להיות שליח לכם להשיבכם בתשובה ברוב העבירות שבכם... ונפטרתי זה 53 שנים, ועליתי למקומי בגן עדן, וישבתי שם עד עתה, ונשאר לי לתקן ענין אחד קטן, ובאתי לתקנו, ולכן אוי לו למי שאינו נזהר בעולם הזה אפילו מחטא קל שבקלים, כדי שלא יבוא לידי זה שאני עובר... הנה יושבי דמשק אין בכם חלק לעולם הבא חס ושלום, לכמה סיבות... וגם נשותיהן הולכות חצופות בלבושיהן ותכשיטים מגונים... ומשימין מיני בשמים לגרום יצר הרע באנשים, וכל זה בשווקים וברחובות להראות העמים את יופים..." עד כאן.

ניתן לראות עוד עובדות רבות של דיבוקים בספר מנחת יהודה, ובספר שערי אמונה שער ג' ועוד.

למעשה הדיבוק המפורסם ביותר בזמנינו אשר התרחש בשנת 1999: הוא דיבוק הרוח פנחס בן סופי מדימונה, אשר בעקבות הקלטת והסרטת מעמד הוצאתו ביום חמישי ו' אייר תשנ"ט 22.4.1999 זכה לפרסום ולחשיפה ללא תקדים, כאשר גם התקשורת הלא דתית מדווחת ודנה ודשה בדבר מכל זוית אפשרית, במשך ימים רבים.

הסיפור כפי שסיפרה בעלת המעשה רעיית המנוח, הגב' יהודית סיגווקר, ובנה תמיר, בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" כ"א אייר תשנ"ט 7.5.99 (לאחר הוצאת הדיבוק): בגיל שנתיים וחצי עלתה יהודית עם הוריה אברהם ושמחה צריקר וששת אחיותיה מהעיר טאנה שבהודו לישראל לדימונה. בגיל 18 נישאה לפנחס בן סופי סיגווקר. הוא עבד בשיפוצים, אינסטלציה ועבודות מזדמנות אחרות, ומעולם לא הצליח לעבוד במקום אחד יותר ממספר חודשים. שנים מספר לאחר הנישואין שלח פנחס ידו אל הבקבוק ולא משכה חזרה. לפני ארבע עשרה שנה, כאשר התחזקה יהודית וחזרה בתשובה לאחר שחלתה בלבה בעת הריון, ורב זקן שהופיע בחלומה ציוה עליה שתחזור בתשובה והבטיח שהמחלה תעלם, וכן היה, החריפו הבעיות עם פנחס. הוא דרש שתסיר את כיסוי הראש ולעג לחזרתה בתשובה שלה. בשנותיו האחרונות היה מאושפז תקופות ארוכות בבית החולים בגלל הכבד שנהרס מהשתיה, לפני שלוש שנים נפטר.

יהודית סיגווקר הפכה לאלמנה בת 53. בחג הפסח שנתים לאחר שנפטר, חזר פנחס לביתו, והפעם - כרוח. וכך מתארת הגב' יהודית את אשר קרה: "הרגשתי נחיתה בתוך הגוף, משהו מוזר, הרגשתי רע, התחלתי לרעוד בכל הגוף, ונשכבתי על המיטה". בנה של יהודית כיסה אותה בשמיכה, ואז בקע מגרונה קולו של פנחס המנוח: "תביא לי וודקה!" וכאשר לא קיבל, ביקש להשמיע לו שיר מאחת הקלטות שלו שמסודרות עד היום במדף בסלון. אחרי אותו הלילה חזר הדיבוק לבקר עוד מספר פעמים, ואנשים נוספים שוחחו איתו, ביניהם אברהם סיגווקר אביה של יהודית, שניסה לגרש את הדיבוק. הדיבוק היה מקלל בלי חשבון, אבל בין לבין ביקש שהילדים יכנסו ללמוד במוסדות חינוך דתיים, ושיערך לו תיקון על חטאיו כדי שימצא מנוחה. כך נמשך הדבר מספר שבועות ולאחריהם נעלם הדיבוק כלעומת שבא. אך בחג השני של פסח האחרון, הוא חזר. מי ששוחח הכי הרבה פעמים עם הדיבוק, בנוכחות אחרים וביחידות, הוא הבן. "דיברנו הרבה דברים אישיים של המשפחה", הוא אומר. פנחס הדיבוק דרש מבנו להסיר את העגילים מהאזניים. "התווכחנו הרבה על זה" , מספר הבן, "עד שבסוף הורדתי אותם. אבל בעיקר הוא היה אומר לי : "תשמור שבת, תחזור בתשובה". כאשר היינו מסיימים לדבר, הייתי אומר לו: "אבא, זהו. אני הולך, ואתה יוצא". היה אומר לי: "כן. תפתח את החלון, אני הולך". אמא היתה קמה כאילו משינה.

כתב השבועון "השבוע בירושלים" י"ג אייר תשנ"ט 29.4.99 אשר נכח באירוע כתב את אשר ראו עיניו: רחוב תחכמוני הוא רחוב שקט יחסית בשכונת מקור ברוך הירושלמית. שכונה המנהלת שיגרת חיים חרדית רגילה למדי, בין בתיה עם גגות הרעפים מתהלכים אברכים לבית מדרש, למקווה, לתפילה ולפעמים גם לשוק מחנה יהודה הסמוך. סיפורים וארועים של ממש לא התרחשו שם בעשרות השנים האחרונות. גם ביום חמישי האחרון לא נשברה השיגרה. איש לא הביט לעבר שיירת המכוניות שעשתה את דרכה לבית המדרש "אהבת שלום" של המקובל הרב דוד בצרי. בית המדרש השקט הזה מאכלס בתוכו תלמידי חכמים העוסקים בתורת הקבלה שלא על מנת לקבל פרס. ספון בחדרו יושב הרב דוד בצרי ועוסק בתורת הח"ן (חכמת הנסתר). מפעם לפעם מתקיימות כאן תפילות למציאות זיווג, לפרנסה טובה, להורדת גשם. תפילות אלה מושכות אליהם לא מעט קהל הבא להשתתף בתפילות אותן מנהל הרב דוד בצרי. אחרי התפילות מתפזרים איש איש לביתו. איש לא חשב שדווקא הערב עומד להתרחש כאן מאורע נדיר ביותר, דרמה שתטביע את חותמה על כל הציבוריות הישראלית.

ובכל זאת, השמועה על מה שהולך לקרות עשתה לה כנפיים, ובשעה היעודה ניצבו

בתוך בית המדרש כמה עשרות מקובלים שיצטרפו לאחר מכן לאמירת התיקון. אליהם נלוו גם כמה סקרנים וכמה עיתונאים. דומה כי הבחירה החופשית ניטלה מהנוכחים בתהליך הוצאת ה"דיבוק". איך אפשר להכחיש שכר ועונש כש"זוכים" לביקורו של מת אמיתי, נשמה מעולם האמת המספר על עונשו.

דממת מוות משתרעת ברחבי בית המדרש כשמגיעה המשפחה מדימונה. ילדים צעירים, אימם, כמה דודים זקנים ואברכים משם שיזמו את הקשר הזה. כמה דקות לאחר מכן נכנס הרב בצרי בעצמו. עכשיו הדממה הופכת למתוחה, אפשר למשש אותה. למרות שכמאה איש נוכחים במקום אין חבר מסתיר לרעהו, אין מריבות. דברים קטנוניים נמוגים מול גודל השעה ועוצמת הארוע שיתרחש כאן עוד רגע קט.

"תגידי תהלים" מבקש הרב מהגברת המאכלסת את הדיבוק ושמה יהודית. בינתים היא עדיין ערנית, בקולה ובדמותה. כל העיניים נשואות אל האשה הסובלת. האשה אומרת תהילים, ואז זה מגיע. גופה מתחיל להתפרכס, היא מתפתלת על הרצפה. מקרוב זה נראה כמו התקף של אפילפסיה. איש לא יכול לנוע. לבסוף היא מתעלפת. הקהל מסומר מפחד ואימה. הרב בצרי, בקור רוח מדהים, משוחח עם המת שהגיע מעולם הנשמות, הלב דופק בקצב מדהים. האשה מתיישבת על המזרון שעל הרצפה, העיניים ללא תנועה, פיה נפתח ונסגר ללא תנועת שפתיים. אבל מגרונה עולה קול אחר, מפחיד, קול סדוק ועבה. זהו קולו של המת המדבר מגרונה, קרוביו מזהים את קולו בודאות. הוא היה מכור לטיפה המרה שהביאה עליו גם את סופו. בני המשפחה מאשרים כי זה אכן קולו המוכר להם בעודו בחיים חיותו.

הרב: "מה אתה רוצה מהאשה הזאת?!" המנוח: "לקחת אותה". הרב צועק: "אין לך רשות לעשות את זה!" המנוח: "למה אתה צועק?" הרב: "אני צועק כי אין לך רשות להזיק לשום בריה בעולם. אתה לא תזיק לאף אחד! אני מבקש שתגיד מה אתה רוצה, מה עשית." המנוח: "עשיתי הרבה עוונות." הרב: "למה עשית, אתה עכשיו מתחרט?" המנוח: "מתחרט." הרב: "חוזר בתשובה?" המנוח: "רוצה לעלות למעלה."

הרב: "אתה רוצה לעלות למעלה? השם יעזור לך שתעלה למעלה. אבל אתה צריך לדעת דבר אחד, שאסור להזיק. איזה תיקון אתה רוצה?" המנוח: "תיקון על העוונות." הרב: "אתה יכול לפרט איזה עוונות?" המנוח: "אני לא אומר." הרב: "לא רוצה לומר?" המנוח: "הרבה עוונות." הרב: "אתה מכיר מישהו היושב כאן?" המנוח: "לא מכיר אף אחד. אתם מקובלים." הרב: "מי מקובל כאן?" המנוח: "כולם." הרב: "כולם מקובלים כאן?" המנוח: "שיושבים בשולחן." הרב: "פעם ראית מקובלים?" המנוח: "לא רואה לא מכיר." הרב: "אף פעם לא ראית מקובלים? אתה מכיר שמות של אנשים?" "אני מכיר בדימונה." "אני רוצה שתגיד את השם שלך איך קוראים לך?" המנוח: "אני פנחס בן סופי." הרב: "אנחנו התאספנו לכאן עכשיו אתה מכיר אותי?" המנוח: "אתה מקובל." הרב: "איך קוראים לי?" המנוח: "לא יודע איך קוראים לך אני לא מכיר." הרב: "מי אתה כן מכיר?" המנוח: "מכיר את הרב יגן?" הרב: "הרב יגן, מכיר, היית אצלו פעם?" המנוח: "הילדים שלי הלכו." הרב: "הילדים הלכו, אתה הלכת פעם לרב יגן?" המנוח: "אשתי יהודית היתה לפני 41 שנה." הרב: "למה לא חזרתם בתשובה?" המנוח: "אני לא רוצה, אני מחלל שבת." הרב: "מחלל שבת?" המנוח: "אני מחלל שבת, אני רוצה לחזור למקום שלי." הרב: "את הרב עובדיה הכרת?" המנוח: "בטח." הרב: "מאיפה אתה מכיר אותו?" המנוח: "לא יודע אני מכיר אותו. הוא במצב טוב עכשיו." הרב: "הוא במצב טוב עכשיו?" המנוח: "עבר צינטור." הרב: "זה הצליח?" המנוח: "בטח." הרב: "עוד איזה רבנים אתה מכיר בארץ ישראל?" המנוח: "הלל." הרב: "מאיפה אתה מכיר אותו?" המנוח: "מכיר מירושלים." הרב: "היית אצלו?" המנוח: "לא." הרב: "אז איך אתה מכיר איפה הוא גר?" (בשלב זה מישהו מעוזרי הרב נזעק לערוך בירור מיהו הרב הלל. בירור קצר בין בני המשפחה מעלה שאכן יש רב כזה. הרב דן הלל).

הרב: "איזה עוד רב אתה מכיר?" המנוח: "אני מכיר. למה אתה שואל יותר מדי?" הרב: "צריך לענות תשובה. ואתה צריך לדעת שעליך לעזוב את האשה הזאת וללכת למנוחתך. עבור זה הגעת לכאן, שנעשה לך תיקון, וה' יעזור שתצא מהאשה בלא להזיק לאף אחד מהנוכחים כאן ולא לנו. ותלך למנוחתך, אנחנו נעשה כאן תיקון נדליק נרות לכבוד רבי מאיר בעל הנס והצדיקים. שבעזרת ה' תעזוב את האשה הזאת ותצא ממנה בלא להזיק לאף אחד." המנוח: "אני לא מזיק." הרב: "זה הבטחה שלא תזיק. אמרת שאתה רוצה להזיק לאשה, אין לך רשות להזיק." המנוח: "אני רוצה לקחת אותה." הרב צועק, כמעט צורח. הקהל הרב רועד מפחד: אין לך רשות לקחת אותה!

הרב מתחיל את התיקון להוציא את הדיבוק. הרב פונה אל הקהל, דמעות בעיניו: כולם צריכים לחזור בתשובה שלמה, הרוח אומרת שעלינו לחזור בתשובה והילדים מקבלים עליהם לחזור בתשובה. צעקותיו של הרב בצרי נכנסים הישר לליבותיהם של עשרות האנשים בבית המדרש. מי יכול לראות מחזה מרטיט כזה, רוח מדברת ולא לחזור באותו רגע בתשובה. אחד הבנים מספר שכבר קיבלו על עצמם לחזור בתשובה. המנוח: "יש לי ילד במוסד בבית שאן." הרב: "מה הוא עושה שם?" המנוח: "הוא בגמילה מסמים." צריך לשפשף את העיניים להאמין שזה קורה במציאות. על הרצפה שוכבת אשה מעולפת מכוסה כולה בשמיכה, מגרונה בוקע קול אחר, קולו של בעלה המת שנפטר לפני שלש וחצי שנים.

הרב: "כשנפטרת מה קרה לך?" המנוח: "בעברית עילגת של אלכוהוליסט: אני מת עם לשון בחוץ למעלה, תשאל את אברהם." הרב: "מי זה אברהם?" המנוח: "אבא של יהודית." אביה של יהודית, יהודי בן 57, כולו רועד מהתרגשות, יושב ליד ביתו המעולפת וליד רוח חתנו המת. הרב: "מה היה שנפטרת, איך קרה לך אחרי טיפול נמרץ של שלשה חודשים, מה עשו לך בשמים?" המנוח: "לא רצו לקבל אותי." הרב: "לגן עדן או לגיהנום?" המנוח: "לא שם ולא שם." הרב: "אז איפה הסתובבת?" המנוח: "באוויר, אין לי מנוחה." הרב: "מי רודף אחריך?" המנוח: "כולם רודפים אחרי." הרב: "מי רודף?" המנוח: "שטנים ויצר הרע. דנים אותי למוות." הרב: "דנים אותך למוות?" המנוח: "בטח, עד שאני יעשה תיקון." הרב: "אם אתה מת איך אתה יכול למות עוד פעם?" המנוח: "אני לא מת, אני רוח, אני נשמה, אני מסתובב."

הרב: "אתה רואה כאן את כל הקהל?" המנוח: "אני רואה." הרב: "אתה מכיר את יוסי מונסונגו?" המנוח: "הוא היה אצלי בבית." הרב: "הוא לא דיבר איתך על תשובה?" המנוח: "הוא אמר." הרב: "למה לא חזרת?" המנוח: "אני מת אני רוצה תיקון." הרב: "איפה אתה נמצא?" המנוח: "אני כאן ממול בתוך אשתי." הרב: "אתה רוח או נשמה?"

המנוח: "אני נשמה, אני בא בתור רוח. אני מדבר מתוך האשה, אני עייף. אני יושב בבית כנסת. עכשיו יש הרבה אנשים." הרב: "באיזה בית כנסת אתה יושב כאן?"

המנוח: "בתחכמוני" (כתובת הישיבה בה נערך הטקס).

הרב פונה אל הקהל בהתרגשות עצומה: "אנחנו עכשיו נעשה הדלקת נרות לעילוי נשמת הנפטר על אמא ואבא שלו הוא לא קרא קדיש." המנוח מתפרץ לדבריו: "וגם אחות שלי ואבא שלי שמואל, אבא שלי מת." הרב: "מתי הוא מת?" המנוח: "ב- 29."

הרב: "מה שם האמא שלו?" המנוח: "אני לא יודע." הרב: "אבא שלו." המנוח: "לא יודע אני לא מכיר." הרב: "מה היה עושה שמואל?" המנוח: "הוא היה בן אדם טוב אני ואחותי לא היינו דתיים." הרב: "לא התפללתם?" המנוח: "גם אבא שלנו לא התפלל הוא מת בגיל 31." הרב: "ואתה באיזה גיל נפטרת?" המנוח: "בגיל 41." הרב: צעיר. ממה נפטרת?" המנוח: "מאלכוהול."

הרב: "עכשיו אני רוצה שתתחרט ותגיד וידוי על כל מה שעשית זה יהיה תיקון שלך. ואני מבקש מהבן שיקבל על עצמו לחזור בתשובה שלמה. שיצא מכל החטאים וילמד תורה ויניח תפילין, וגם האשה צריכה להיות קדושה ותקבל על עצמה את המצוות כמו שה' אמר וגם תזכו שכל ילדיכם יהיו צדיקים.

הזמן עמד מלכת ברחוב תחכמוני. איש אינו מביט בשעונו, או בדבר אחר. הכל מרוכזים במת ובני משפחתו. הכל נשכח ברגע זה. אחרי הכל, דברים שהיו נראים הרי גורל, הופכים בבת אחת לקטנוניים וחסרי ערך. אחרי הכל מה שוים כל חיי העולם הזה להצצה מצמררת ובלתי אמצעית לעולם הבא. אחרי הצצה כזאת החיים נראים אחרת, גם התפילות. עכשיו כולם אומרים וידוי. מביטים בגוף המכוסה, בתוכו מצוי המת. גם הנשמה הזאת מעולם האמת מצטרפת לוידוי. פתאום הכל כל כך מוחשי. "הרינו מקבלים על עצמינו מצוות עשה של התשובה כמו שנאמר ושבת עד ה' אלקיך והרינו מקבלים על עצמנו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מישראל". מכריז הרב. שקט, דממת מוות. הרב: עכשיו אמרת שאתה מקבל על עצמך מצוות "ואהבת" כולל אשתך. אין לך רשות להזיק לה תצא ממנה מייד בצורה שלא יוזק אף אחד. פונה לקהל, פניו משולהבות ובוערות, להגיד כולם ביחד: "לשם יחוד קודשא הרינו באים לעשות לימודים ותיקונים להוצאת הרוח הנמצאת באשה יהודית שיבוא על תיקונו בשלום ויצא בשלום, ויהי רצון שתחוס ותרחם על כל עם ישראל בפרט על האשה יהודית בת שמחה שתהיה בריאה, ותציל אותם מכל חולי ותקלה ובלבול הדעת, ותציל אותה מכל פחד ואימה ובהשקט במנוחה. אל נא רפא נא לה" כל הקהל חוזר אחרי הרב בהתרגשות עצומה. הרב: תשמעו מה שקורה כאן, אנחנו צריכים לחזור בתשובה שלמה. מי יודע מה יקרה וכל מי ששומע אותנו צריך היום לחזור בתשובה. בשלב מסוים הבן של המת מברך על כוס מים, האב המת עונה אמן. בשלב מאוחר יותר הילדים רוצים לדבר עם האב המת, אבל הוא לא רצה לענות. המנוח לבנו: תתפלל לזכות אותי. הרב: בוער כולו, יש רוחות והן מקבלות את עונשן עדיין. הקהל הקדוש הזה כולנו מקבלים על עצמנו שנוכל לחזור כדי שהרוח תצא מהאשה הזאת בלא להזיק לה. רבותי, אנו מבקשים מהרוח שלא תפריע ולא תזיק. על שלא אמר קדיש, על חילול שבת על הכל אנו מבקשים עכשיו ונעשה תיקון. בואו נתחיל את התיקון. קודם כל נדליק נר. פונה לאשה: בואי גברת תדליקי נר לעילוי נשמת בעלך. המנוח לבנו: אתה תדליק. הרוח אומר שהבן ידליק. הבן תמיר, נענה לאביו ומדליק: "הריני מדליק זה לעילוי נשמת מו"ר אבי פנחס בן סופי שרוח ה' תנחינו בגן עדן". דממת המוות ממשיכה. הרב: "רבותי אנחנו עכשיו נדליק נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס. הרינו מתנדבים שמן למאור לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס כדי שהקב"ה בזכות רבי מאיר בעל הנס יתן לנו ולקרובינו ולכל אחד מעם ישראל ובפרט לאשה יהודית בת שמחה שהקב"ה רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף ויוציא ממנה כל חולי וכאב ונהיה שקטים בריאים ושאננים ויצילנו מכל מיני פורענויות.

הרב צווח בכל הכח: תצא, אתה מוכרח לצאת בצורה שלא תזיק לאשתך ולאף אחד כאן, עכשיו תצא מהצפורן של הרגל. אין לך רשות לגרום לאשתך סבל. קול של חבטה נשמע. אחרי כמה שניות מפחידות מאוד היא מתעוררת. הדיבוק יצא.

הרב: אני רוצה לעורר אותנו שאנו כולנו נדע שיש עונש ושכר והבן אדם צריך להתעורר בתשובה ולדעת שיש על כל דבר השגחה. הוא אמר שיש שמים וארץ וביקש תעשו תיקון, וממש יכול היה לעזור לאשה ויצא ברוך השם היה במעמד של כמה מקובלים כאן, ושמעו את הדברים. יהי רצון שהקב"ה יזכנו לחזור בתשובה.

הרב בהתרגשות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

כל הקהל אחריו וכו' ה' הוא האלקים כל סדר הסליחות.

עשרים דקות נמשכה אמירת הסליחות. לא קשה לומר סליחות אחרי פגישה עם עולם האמת, ואחרי שרוח מספרת מה היא עוברת בעולם הבא. מעמד קשה. כל מי שהיה שם לעולם לא ישכח.