"...ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם..."

לפי הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" חלק ד' עולם הגמול: המושג "גוף" פירושו עצם גשמי מוחשי ולא יותר מזה. "הגוף" הוא כל מה שמסתיר את הרוחניות הטהורה. ומה שאנחנו קוראים "מיתה" אינה אלא כפשיטת לבוש. אליהו הנביא עלה בסערה השמימה (מלכים ב' ב') עם גופו, ולא נשאר ממנו למטה כי אם אדרתו. אבל למעלה ודאי לא יתכן שיתקיים הגוף הגשמי המוחשי, כי הרי בהבחנה של מעלה אין גוף זה אלא בחינה והסתר ולא יתכן שיתקיים למעלה כצורתה בדימיון שלנו. אבל הענין הוא, שמי שזוכה לזכך את גופו ע"י השגת האמת לאמיתה בבהירות מופלגת ובגבורה רוחנית מעולה, כאליהו הנביא ז"ל, זוכה גם בחייו להביט על גופו בעין של מעלה ממש.

וקיימת בנפש כל אחד מישראל נקודה פנימית של אמת שלעולם אינה נאבדת והיא נקודת העולם הבא שבלבו של כל יהודי בזכות ברית אבות, ולזה רמזו חז"ל (ויקרא רבה י"ח א'): שיש עצם קטן, לוז שבשדרה שאינו נטחן ואינו נשרף ואינו נרקב ומשם מציץ האדם לעולם הבא.

אמר ר' אלעזר בשם רבי סימון: הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילות בארץ והם מתגלגלים ובאין עד שמגיעים לארץ ישראל, וכיון שמגיעין לארץ ישראל הקדוש ברוך הוא נותן בהם רוח של חיים והם עומדים.

שאלה קליאופטרה המלכה את רבי מאיר ואמרה: יודעת אני שהמתים חיים, אלא כשהם עומדים - עומדים ערומים או בלבושיהם עומדים? אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים, צדיקים שנקברו בלבושיהם - על אחת כמה וכמה".

ואחר אשר יאספו כל החיים ולא ישארו אלא המתים, יתקע בשופר גדול ותרעש הארץ ויחיו מתי ישראל, ולמה יהיה רעש גדול? - כדי שיעלו העצמות אשר נדושו בארץ ואשר נבנו בבנינים ואשר נשרפו בלבנים ואשר נפלה עליהם מפולת, ויקרב עצם אל עצמו והקב"ה ממתח בהם גידים ומסך בהם בשר וקורם עליהם עור, ורוח אין בהם. ואחר כן מוריד הקדוש ברוך הוא טל חיים מן השמים שיש בו אור חיי נפש שנאמר: (ישעיהו כ"ו י"ט) "יחיו מתוך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טליך", והם מכירים כי היו מתים ומתו ואחרי כן חיו שנאמר (יחזקאל ל"ז י"ג) "וידעתם כי אני השם פותח את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי!" וכל מי שהיה בו מום עומד תחילה במומו, ואם זקן הוא, בא בזקנתו וכחישת בשרו כדי לא יאמרו: "בריות אחרות המה אלה" - ואחרי כן הקדוש ברוך הוא מרפא אותם שנאמר (ישעיהו ל"ה ה-ו) "אז תפקחנה עיני עיוורים ואזני חרשים תפתחנה, אז ידלג כאיל פסח".

לכל מי שהיה צדיק מישראל מתחילתו וגם למי שחטא ועשה תשובה, אבל מי שעוונותיו מרובים מזכויותיו ולא עשה תשובה אינו עומד לימות המשיח שנאמר (דניאל י"ב ב'): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו: אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות, לדראון עולם".

לפיכך שנו רבותינו (שבת ל"ב וסנהדרין מ"ג): "חלה ונטה למות, אומרים לו: התוודה! שכן דרך כל המומתים - מתוודים, ואם אינו יודע להתוודות אומרים לו, אמור: "חטאתי, עוויתי ופשעתי - תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי!" כדי שיזכו כל ישראל לתחיית המתים.

אין הקב"ה מחיה את המתים אלא שבארץ ישראל, אם כן צדיקים שבחוץ לארץ כגון משה ואהרון ושאר כל הצדיקים שבארבע פינות העולם היאך חיין ובאין לעולם הבא? אלא מלמד שבשעת תחיית המתים הקב"ה יורד משמי שמים העליונים ויושב על כסאו בירושלים, וקורא להם הקב"ה למלאכי השרת ואומר להם: בני לא בראתי אתכם אלא לשעה זו כדי שתעשו לי קורת רוח, משיבין מלאכי השרת ואומרים לפניו: רבון של העולמים הננו נעמוד לפניך בכל דבר שאתה רוצה, משיב הקב"ה ואומר להם: לכו ושטטו בארבע רוחות העולם והגביהו את ארבע כנפות הארץ, ועשו מחילות מחילות בקרקע הארץ לכל צדיק וצדיק שבחוצה לארץ עד ארץ ישראל והביאו לי כל צדיק וצדיק, צדיק בן פלוני, חסיד פלוני בן פלוני, חכם פלוני בן פלוני, נבון פלוני בן פלוני, נביא פלוני בן פלוני, שמסרו את עצמן על קדושת שמי בכל יום ויום, כדי שלא יצטערו ויבואו לארץ ישראל ואני מחייה אותם. מיד הולכים כל מלאך ומלאך, וכל שרף ושרף, וכל שר ושר, וכל גדוד וגדוד, ושוטטים בארבע רוחות העולם, ומגביהין ארבע כנפות הארץ, וינערו רשעים מן הארץ,ועושין מחילות מחילות בקרקע הארץ בשביל כל צדיק וצדיק שבחוצה לארץ ומביאין אותן בתוך מחילות לארץ ישראל אצל הקב"ה לירושלים. והקב"ה עומד בעצמו ומחייה אותן ומעמיד אותן על רגליהן.

מלמד שנוטל הקב"ה שופר גדול בידו שהוא אלף אמה - באמה שלו, ותוקע בו, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו:

בתקיעה ראשונה - העולם כולו רועש .

בתקיעה שניה - העפר מתפרד.

בתקיעה שלישית - עצמותיהן מתקבצין.

בתקיעה רביעית - אבריהם מתחממין.

בתקיעה חמישית - עורותיהן מתקרמין.

בתקיעה שישית - רוחות ונשמות מתכנסות לגופיהן.

בתקיעה שביעית - חיים ועומדים על רגליהם בלבושיהם.

לעתיד לבוא כשיקום לעת התחיה, אם לא הניח תפילין, אף אם קיים כל המצוות ,על כרחו יחסר לו היד, כל ישראל יעמדו חיים וקיימים בכל אבריהם והוא יחסר לו היד השמאלי לנצח, שבזכות מצוות התורה שהאדם מקיים באבריו, הם זוכים לחיות לעתיד לבוא - חיי עולם. והכל ידעו את גודל המרתו בשם במצוות תפילין והכל יתפרסם לעיני כל, כיון שמהרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שנשמר האדם בימי חייו, יבנה לעתיד כל האדם ונמצא כשיקום - ויחסר לו איזה איבר או שנתקלקל לו איזה גיד מגידיו, יתבוננו הכל איזה מצוות עשה או איזה לאו עבר, וכמה קלון וכלימה יסבול על ידי זה לנצח.